איך כמעט פגעתי באמון בינינו

היום בצהריים הבת שלי ראתה את קופסת עוגיות מונחת על המדף.

"אמא אפשר עוגיה?"
"אפשר אחרי ארוחת הצהריים"
"אבל אני רוצה עכשיו"
"אני מבינה מתוקה שלי אבל הגוף שלך צריך אוכל, אנחנו נשב לאכול ולאחר מכן אני מבטיחה לך שאביא לך עוגיה"

דמעות מילאו את פניה? וצעקות מילאו את הבית?

ניחמתי ונתתי לה את את הזמן והאפשרות לצמוח מהנקודה הזו שאותה לא נוכל לשנות – היא רוצה עוגיה ואי אפשר. (נק' חוסר התוחלת, זוכרים?)

הרוחות נרגעו וישבנו לאכול ארוחת צהריים. כשסיימה, אבא שלה הציע לה לבוא איתו לקניות ושוהם קפצה על המציאה?

פתאום צץ לי שהבטחתי לה עוגיה אחרי האוכל…. אבל היא שכחה מזה, זה עבר, אין זכר לרצון לעוגיה.

המחשבה שעלתה לי לראש הייתה- מעולה היא שכחה מזה, גם ככה זה לא בריא, יצא טוב, כולה עוגיה..?

אבל טוב לא יצא מזה❌. שוהם בת שנתיים וחצי, היא לומדת בכל יום ובכל שעה להתמודד עם העולם המורכב הזה. היא בוחנת בכל שלב, מנסה, חוקרת, טועה ולומדת.
מה השיעור שאני אעביר לה אם אתן להבטחה שלי להישכח?

?האם בפעם הבאה שאבטיח היא תאמין לי?

?האם זה לא משקל כבד מדי עבורה? כן, עצם זה שאני גורמת לה להבין שהאחריות לדאוג לכך שאמא תיתן לה/תעשה עבורה היא על הכתפיים שלה (היום זה עוגיה אבל היא לא באמת מודעת להבדל בין זה לבין דברים כבדי משקל אחרים).

אז נזכרתי שזו הייתה אחריות שלי להעלים את קופסת העוגיות עוד לפני שתראה ותבקש. לא עשיתי זאת והבטחתי לה שתקבל אחר הארוחה (גם אם היא כבר שכחה), אני הבטחתי ואני אקיים! זו האחריות, האמון והסמכות שאני רוצה לצקת לתוך מערכת היחסים שלנו.??

להגדרת התארים אמא, אבא, הורים יש משמעות ואחריות רבה, אנחנו בוחרים איזה תוכן לצקת לתוכם.

רוצה לקבל את התכנים שלי ישירות כשאני מפרסמת אותם? תשאירי לי את המייל שלך ואכניס אותך למועדון ההורים שלי.