המרדף אחר הילד הטוב

כולנו רוצים ילדים טובים, אך מה זה בעצם ילד טוב?
לרוב (לפי מה שאני שומעת ומהניסיון שלי) ילדים טובים הם ילדים רגועים, נינוחים, שיודעים להעסיק את עצמם, ילדים מנומסים, ילדים שמחים וילדים שמתנהגים בצורה שנוכל להתגאות בה…

האם אלו באמת ילדים טובים??

רגע, אז מה עם הילדים שצורחים בסופר כי לא הסכמנו לממתק שלישי?
מה עם ילדים שבוכים כל פעם שמישהו אמר משהו שאולי העליב אותם?
מה עם הילדים שההתנהגות שלהם לא בהכרח גורמת לנו לנחת? כמו למשל הילד שמרביץ בגינה או בגן?
או הילד שאומר לי את אמא פויה…..
או הילד שזורק את הצעצוע כשאני לא מרשה להוציא עוד צעצועים – לפני שנסדר את אלו שכבר על הרצפה.
מה עם הילד שכל פעם נותן איזו כאפה לאחיו הקטן?…

הבעיה היא לא בהתנהגות של הילדים, היא בציפייה השגויה (והלא תואמת שלב התפתחותי) שלנו!?

אנחנו הורגלנו, במודע או שלא, לרדוף אחר האושר. מרדף זה כלל, בין היתר, לקטלג את הרגשות: הרגשות החיוביים והרגשות השליליים.

רגשות חיוביים- שמחה, אהבה, השתוקקות, סלחנות, אדיבות, סובלנות ועוד..
רגשות שליליים- עצבות, דכדוך, התכנסות, שליטה, חולשה, (בכי-כפועל יוצא), בישנות, אכזבה, כעס, עצבנות ועוד..

אז קודם כל, החלוקה הזו לרגשות טובים ולא טובים מהווה בעיה בפני עצמה. אנחנו בעצם מצפים מהילדים שלנו להיות כל הזמן בצד החיובי.
אני (כלפי עצמי) וילדיי צריכים להיות שמחים, מאושרים, רגועים, סבלניים, מאופקים, ומנומסים.
ככה וודאי נגיע אל האושר, ככה נראית הצלחה, זה היעד!

אבל אל היעד הזה אף אחד לא יגיע, עצם המרדף אחר האושר גורם לנו להרגיש אומללים, לא מוצלחים ומתוסכלים ללא הגעה אל היעד.

האמת היא שהדרך אל האושר רצופה ברגשות "שליליים" ורגשות "חיוביים" יחד.
אי אפשר אחרת.

דמיינו גל 〰- פעם אנחנו למטה, עצובים מכונסים ומדוכדכים כי הייתה לנו סיבה (וכל סיבה היא טובה, אי אפשר להתווכח עם רגש) ופעם אנחנו למעלה שמחים, צוהלים, נלהבים.

אי אפשר לדעת שמחה בלי לדעת ולהכיר את העצב!
לכן הרגשות ה-"שליליים" חשובים.

ועכשיו נחזור לקטנטנים שלנו.?
בגיל הרך ילדים חווים המון תסכולים שגורמים לרגשות כמו, עצב, כעס ועצבנות..
מי רוצה שיגידו לו כל היום מה לעשות, מה ללבוש, מה לאכול, במה לשחק, איפה לשחק וכו'…
בפרט בגיל שבו הם נחשפים לעצמאות ורוצים את כל כולה..

אז כן!
הם יבכו, ויתעצבנו ויכעסו והרגשות הללו ייצאו במגוון רחב של צורות – צעקות, הכאה, בכי, מילים מעליבות וכו'…

זה לא אומר שהם לא מנומסים, זה לא אומר שהוא לא ילד טוב. זה אומר שקשה לו, שהוא מתוסכל, שהוא לא יודע איך להוציא את התסכול בצורה אחרת. כי הוא עוד קטן, המוח שלו לא בשל לנימוסים וגינונים.
כששוהם שאלה אותי בג'ימבורי לאן הילדה השחורה הלכה, היא לא הייתה וולגרית או לא מנומסת ולא מחונכת, היא שאלה שאלה לגיטימית. אנחנו אלה שנותנים את הפרשנות לטוב ולרע.

(נכון הם זקוקים לתיווך וההכוונה שלנו להבין מה מקובל ואם ההתנהגות הזו לא מקובלת אז מה כן?)

אז שנייה לפני שאתם שואלים בדאגה, שלא נאמר חרדה "אוי למה אתה עצוב???"????
תזכרו שזה רגש בדיוק כמו שמחה ועליה- אנחנו לא שואלים שום דבר..

(כמובן שיש לשים לב לרגשות ולהבין מה גרם לעצבות ולתת התייחסות ומענה, אך העניין הוא בעצם להבין שכל עוד אנחנו במצב נורמטיבי יהיה מנעד של הרגשות וזה תקין)

כתבתי שרגשות הם כמו גל שנע מעלה ומטה〰
עכשיו דמיינו ילד שאנחנו רוצים שיהיה ילד טוב בעל רגשות חיוביים – למה הגל הזה יהפוך?
כבר לא יהיה לו למעלה ולמטה, הוא יהיה קו ישר (קו ישר זה קו מת!) הוא יאבד את הרגשת הרגשות שליליים, אך גם חיוביים➖(ממש כמו מוניטור שמראה נפש שלא מרגישה)

אל תדחקו אותם לשם.
אל תגידו:
"זה לא יפה לצעוק"?
"זה לא מנומס לקום מהשולחן"?
"תפסיק לבכות כבר מכל דבר"??‍♀
"מה זו ההתנהגות הזו??? למה אתה מרביץ??? אתה מתנהג לא יפה!"?

או במילים אחרות, אל תשפטו אותם, פשוט תבינו מה הם מרגישים ותלמדו אותם דרך אחרת.
"אני לא מסכימה שתכה את אחיך, אתה יכול להראות לי על בובה איך אתה מרגיש"
"אם אתה רוצה לצעוק אתה יכול, בוא נצא החוצה ושם תוכל להוציא את כל התסכול בצעקה גדולה"
"זה בסדר לבכות, הדמעות מנקות אותנו מבפנים"

אני לא מאחלת לבת שלי לא ליפול, אני מאחלת לה שיהיה לה את הכוח לקום!

אלו דוגמאות בודדות אבל יש עוד הרבה כלים שאפשר להשתמש בהם.?
מרגישים שהילד שלכם אלים, אגרסיבי ולא יודע "להתנהג יפה"? אתם מוזמנים לפנות אלי ונבין יחד אם זה טבעי ונורמטיבי או שכדאי לשנות כמה דברים ❤