למה הוא מרביץ?

רבים מאיתנו נתקלים בילד שלרוב הוא זה שמרביץ/נושך וכו'
לרוב כשאנחנו שומעים עליהם או רואים אותם אנחנו דיי כועסים ומתרחקים.

שאלתם אותי (ובצדק!) למה לא כדאי לומר לו איזו מילה? למה לא כדאי להעמיד אותו על מקומו??

השאלות האלו פותחות לי הזדמנות להרחיב קצת על הגישה ההיקשרותית-התפתחותית.?

אז אני רוצה לשאול אתכם?

כמה פעמים אמרתם לחברה שלכן שכדאי לה לעזוב את החבר כי הוא לא מתאים לה/כי יש טובים ממנו/ כי הוא לא שווה את זה?
ו….. היא עזבה אותו? היא שינתה את ההתנהלות שלה בזכות ההערה/ הארה שלכם?

כמה פעמים אמרתם לפעוט שלכם "אנחנו לא זורקים דברים?" /"לא מרביצים לאחיך"…

כמה פעמים הקשבתם לאיזו עצה שניתנה לכם מזר ברחוב?
או כמה פעמים יצא לכם לרצות לעזור לילד שהלך לאיבוד או קיבל מכה ברחוב, אך הוא לא הסכים כי הוא לא הכיר אתכם?…

אני מניחה שלפחות בסיטואציה אחת נתקלתם אם לא ביותר.

והתשובות מדברות בעד עצמן.

יש שני דברים שחשוב לשים אליהם ❤:

1. ההיקשרות- ילד לא ישתף פעולה ולא יתקרב לאדם שהוא לא מקושר אליו/ שאין לו היכרות מספקת איתו – גם אם אותו אדם רוצה לעזור לו.
לכן אין שום תהליך למידה והקשבה לביקורת/הערה שמגיעה מאדם שלא מקושר לילד.

(מכירים את הסיטואציה הזו שאנחנו הולכים עם הילד בחנות ונופל לו משהו ואיש או אישה רוצים לעזור לו והוא בורח.. זה בדיוק זה!)

2. ההתפתחות- ילדים בגיל הרך לא בשלים מבחינה מוחית באופן מלא. המוח שלהם בהתהוות והתפתחות כל הזמן. בעקבות כך פעוט לא יודע לאחוז בשני רגשות/ מחשבות בו זמנית. זה בדיוק ההסבר לכך שכשאני אומרת לילד שמכיר אותי או שלא מכיר אותי, "לא מרביצים" – זה לא באמת יעיל.

כל ילד חווה תסכול, ברמות שונות. יש כמובן שוני בדרך הוצאת התסכול מילד לילד. לרוב, הילדים ה"אלימים" חווים תסכול רב מכפי שהם מסוגלים לשאת, מסיבות שונות אותן יש לאבחן, והתסכול יוצא בצורה אגרסיבית- אלו הילדים ה"בריונים", אך הם בסך הכל ילדים שחווים קושי וצריך לעזור להם.

הילד מרביץ בסיטואציה שבה הוא חווה תסכול מכל סיבה שהיא (חטפו לו צעצוע, מישהו התגלש לפניו, לא יכול לקבל שוקולד וכו'..). כשהוא חווה תסכול, הרגש (לרוב) חייב לצאת החוצה מאחר והיכולת להתאפק מוגבלת מאוד בגיל הזה. הפועל היוצא הוא דחיפה/נשיכה וכל פעולה אגרסיבית אחרת. ההבדל בינינו המבוגרים לבין ילדים בגיל הרך הוא שאנו יודעים לקחת בחשבון את ה- "אלמנט הממתן" ( אני אתרגז אם מישהו יתפוס לי חניה , אבל לא אכה אותו ואכאיב לו בשל כך). אצל ילדים בגיל הרך אין אלמנט ממתן, הילד לא לוקח בחשבון שהוא פוגע אלא רק מוציא את התסכול הפרטי שלו.

עכשיו אני בטוחה שהרבה יותר מובן שאין סתם ילדים אלימים, הם לא באמת נולדים סתם כך אגרסיביים. יש להם תסכול וקושי שצריך לפרוק החוצה (את כמות התסכול כמובן שיש צורך להפחית ולהתאים ליכולת התמודדות של הילד) וכל עוד לא מלמדים חלופה להוצאת תסכול (ויש דרך לעשות זאת) נאלץ לראות את האגרסיביות.

אחרי כל ההסבר הזה ברור למה אין שום טעם ל-"חנך" ילד אחר בגינה?