לא אכפת לי מה יגידו

תהליכים, איך הגעתי למצב ש- לא אכפת לי מה יגידו?

בין ביקור בתחנת כיבוי (כלמידה חוויתית בחנ"ב), לבין הכנת ארוחת צהריים, לבין אירגון הבית כשהבנות ישנות,
מצאתי 2 דקות לכתוב.

גדלתי בבית שבו אמא שלי תמיד חששה- מה יגידו.

היא לא אמרה את זה ישירות אבל כל ההתנהלות הייתה סביב זה בלא מעט פעמים.

כסבתא צריכה לבוא לביקור זה אומר שכל הבית צריך לעמוד על הרגליים, לסדר, לנקות, לטקטק שחס וחלילה היא לא תבוא ותראה משהו לא במקום..?

"עד היום היא אומרת לי, מה זה לירון תראי איך את לבושה."

"תראי את החצר, מה יגידו השכנים? איזה בושות!"

 

כל כך שנאתי את זה שעד היום אני נלחמת בקולות האלה בתוך הראש, "מה יגידו…"

בעצם לעשות מה שאפשר כדי להגיע למצב ש- לא אכפת לי מה יגידו!

כבר המון שנים אני זוכרת את עצמי שוחה נגד הזרם, מחפשת את המיוחדות שבי את עצמי, לא רוצה להיות כמו כולם, וגם לא רוצה לחשוב ולהתנהל על מי ומה יגידו.

אבל, שינוי הוא תהליך בטח ובטח שמדובר על דפוס מילדות. גם היום הקולות האלה עולים ואני נלחמת בהם בגבורה וגם בעייפות, כי לרוב זה דיי מתיש.

כן אני מגדלת שתי בנות בבית, מחזיקה בית (יחד עם שותף מדהים) ומנהלת עסק עצמאי. סליחה שהחצר היא בעדיפות אחרונה..

אז הנה אני לא מושלמת אבל נלחמת להיות שלמה,
עם בלאגן בכיור, רצפה מלוכלכת אבל שמחה בלב ❤

i did it my way

רוצה להתייעץ איתי? לחצי כאן